יום שלישי, 25 בנובמבר 2008

אז זהו - תפסיקו להגיד שאני "נכה-על"!

למה אני מצהיר כך? אולי נראה לכם שאני יכול להסתדר בכל מצב ויודע כל מיני דברים. אז אני חייב לספר לכם על יום ראשון, שלשום:

אומנם קבעתי עם המלווה שלי לשלשום. השבת הוא היה בטבריה ואמר שייתכן שהוא יאחר במקצת. חשבתי שיהיה בסדר. חשוב להבהיר שבימי ראשון העובד שלי בחופש, לכן יש לי עזרה חלופית וגם סביבה תומכת שעוזרת לי בשעת הצורך, אבל כל זה לא הספיק לי שלשום. מה קרה?

בדיעבד התברר שהמלווה שלח לי הודעה שהוא יתעכב זמן רב ושאל אם אסתדר, אבל מה? לא קיבלתי אותה. כשהתעוררתי ב9 וחצי בבוקר, בדקתי את הפלאפון וגיליתי שיש תקלה שצריך לסדר, אבל הידיים שלי אינם חזקים כדי לפתוח את הפלאפון. אז חששתי במקצת. עברה שעה והבנתי שמשהו לא בסדר. אז נכנסתי לפאניקה וצעקתי. חשבתי לעצמי שמישהו ייבהל מהצעקות שלי ויזמין משטרה. אז צעקתי בהיסטריה במשך כשעתיים עם הפסקות. המחשבות שלי טיילו. בשלב מסוים השלמתי עם המצב ושקטתי. הסתכלתי על שעון הקיר שבסלון. במקרה אחת הדלתות בחדר השינה הייתה פתוחה. פשוט חיכיתי וחיכיתי. הבנתי שהמלווה לא יבוא. אז חיכיתי לאהובתי שתחזור מהעבודה. מובן שרציתי לישון כדי להעביר את הזמן, אבל חוסר האונים לא איפשר לי זאת. לפחות תנוחת השינה הרגיעה את גופי.

תארו לעצמכם איך נתקעתי במיטה במשך שעות-שעות ארוכות בלי קשר עם העולם, הרגשתי שאני נעלם מהעולם ועוד חשבתי שיאשימו אותי במצבי! רק שתדעו לכם שככל שאני תלותי יותר ויותר, כך אני מרגיש אשם יותר ויותר במצבי. למשל חבל לי שלא הכנתי את עצמי ואת הסביבה כולל המלווה עצמו למצבי חירום הללו. למה אני צריך להרגיש אשם על כל דבר? כמו כל יהודי ונכה... תעלומה קיומית של ממש.

נחזור לסיפור - לקראת בואה של אהובתי נלחצתי מרוב ההמתנה. התעצבנתי על הזמן. לקראת 4 היא הדליקה אור במסדרון וזעקתי לה, לאהובתי המושיעה. מובן שהיא נבהלה...

סיפור קשה, נכון? אימי ציוותה עלי להודיע לה שלוש פעמים ביום שאני חי, כנראה במקום תפילות...

מה עם המלווה? בערב נפרדנו לשלום. אין לי חשק להביא את הצד שלו.

העיקר שאני בסדר. עדיין לא מבין איך נתקעתי במיטה בלי כלום.

שלכם, נכאון.

13 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

הי נכאון.. זה באמת סיפור נורא. ומה שנורא זה שזה לא סיפור אלא משהו אמיתי שקרה. משונה שאתה מרגיש אשם במצב. זה לא מובן לי. מה פתאום אתה אשם? במה?

בלתי מוגדר אמר/ה...

באמת תעלומה. לא יודע איך להסביר. זה נובע מתחושת נטל תמידית שיש לי. תחושת נטל נפוצה בקרב נכים רבים ועוד אנשים בעולם. אשמח אם תזדהה/י. תודה על האמפתיות.

Unknown אמר/ה...

לא נכה-על ולא סופר-קריפ.
אתה פשוט אדם יקר, שרוצה או לא רוצה, חווה גם את החולשה והתלות שבחיים.

יש אנשים שמצליחים רוב הזמן להדחיק את החלקים האלה בחייהם ולהשקיע המון אנרגיות בלהאמין שהם יכולים לבד, שהם אינדבידיואלים עצמאיים... לנו אין את "הפריבילגיה" הזו.

ועצה פרקטית שאולי תועיל - טלפון מהבית לאהובתך או לאמך. לשפורפרת אתה יכול לצעוק או שלא ובכל אופן כשהן רואות במזוהה את המספר הן בטוח מגיעות לבדוק אם הכל בסדר.

נשיקות,
נילי

Unknown אמר/ה...

הי מושי,
אני מתרשמת מהמהירות שבה התאוששת ומהיכולת שלך לכתוב על זה.
מה בנוגע ללחצן מצוקה???????????
יש לי לב חלש, תרחם עלי
נשיקות

אנונימי אמר/ה...

היי יואל

אני מבינה שיש מצבים שאם אתה נקלע אליהם ודווקא כשלא ציפית, אתה לא ממש מתפקד וזה לא קשור באם אתה נכה פיזית או לא. פשוט אתה מרגיש חולשה וכל מה שעובד באותן רגעים רגשות חזקות של חוסר אונים והאשמות שלאחרים אתה לא כל כך חשוב. אני בטוחה שאתה מאוד חשוב לכל האנשים הקרובים אליך ושהם מאוד אוהבים אותך, אך לפעמים הם לא יכולים לנחש שמשהו לא טוב עובר עליך.
אני שמחה שהכל עבר בשלום

ערין שחברי

אנונימי אמר/ה...

מה קורה?
תוסיף אותי בבקשה לתפוצה

oodiecoddington@yahoo.com

תודה

אנונימי אמר/ה...

:

יואל היקר מאוד!
לא ידעתי על קיומו של הבלוג...שמחה מאוד שאודי שלח לי ועצובה מאוד לקרוא על שאירע ועל המלווה. נראה לי לגמרי הגיוני לא להביא את גרסתו- אמשיך להתעדכן הרבה חום לך ולאהובך מגרמניה הקפואה בת דודתך- יעל

Traveler by mind and trains אמר/ה...

הי יואל,
הכנסת לי בוקס בבטן,
העפת אותי לאנשהו, לא ברור לגמרי לאן
כשאנחת, קרוב לוודאי שלא תהיה זו נחיתה רכה

יוני
תל אביב

אנונימי אמר/ה...

יואל היקר,
אני מודה לאודי על הקישור לבלוג. הדרך המדויקת שבה תיארת את הסיטואציה המפחידה הזו סחפה אותי פנימה, חשתי לרגע את חוסר האונים והבהלה, אבל אני חושבת שהתברכת בחוסן נפשי נדיר. לרוב ההולכים על שתיים אין תעצומות נפש כאלה. והרוח הרי חשובה יותר מקליפת הגוף.
תודה על המילים שלך -
ידידה של אבא

אנונימי אמר/ה...

הי יואל
היכולת לשתף אותנו באופן כל כךמוחשי ואנושי בסיטואציה יומיומית עושה שירות נדיר להבנת עולם שלא חוינו.תודה! במקום שתתיחס כנטל עם רגשות אשם אנא תבין שזאת מתנה דגולה לנו.

אנונימי אמר/ה...

ליואל היקר -
אני חושבת עליך מפעם לפעם ועכשיו אני סוף-סוף רואה אותך שוב.
יש אפשרות לבקש מבזק שאם שפרפרת הטלפון הקווי נשאר פתוח, יהיה חיוג אוטימטי למספר מסוים למענך. רק צריך להזיז אותה מעל מושבה. וזה חינם...

אנונימי אמר/ה...

תודה שאתה נותן לי הזדמנות להחשף לעולם חדש ולא מוכר. כמו בכל מקום חדש, אני קצת מהססת, חסרת ביטחון, ולכן לא כל כך יודעת מה לומר.
אני כן יכולה לומר שריגש אותי במיוחד לקרוא על אהובתך, אפילו שלא סיפרת הרבה, עצם העובדה שאתה מתייחס אליה כך, כעל "אהובתך" זה נדיר, ויפה, ומלא חום.

עוד רציתי להתייחס לכינוי שבחרת לך, נכאון, ולדואליות שאני מוצאת בו. מחד- הסיומת מעידה על הקטנה וצמצום, ומאידך על "און"- כוח, עוצמה.וזה משקף בעיני סוג של מורכבות שאני תמיד מעריכה אצל אנשים.

אנונימי אמר/ה...

הערב כאשר חזרתי כרגיל לשאול עליך- אמר לי אבא שיש לך בלוג.
עבורי זה כמו טיסה לירח- פתחו לי- ופגשתי אותך!!
אמנע מלתאר את הרגשותי מעבר לאהבה, הכאב והגאווה שמציפה, כל מילה לא מתאימה לבטא את ההצפה.
אני מקווה שאתה יודע לקרוא את מה שאני לא מסוגלת לכתוב- וחש את ההצפה של האהבה, הכאב והגאווה- והחסרון העצום מהניתוק.